פסק-דין בתיק ע"א 11082/07

כללי

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 13.3.07 (כב' השופטת אנה שניידר), שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). בפסק הדין נקבע כי המשיבה, ההסתדרות הציונית העולמית (להלן - המשיבה), תשיב למערערים סכומים שגבתה מהם ביתר בגין הלוואה שנטלו מבנק "עידוד" (להלן גם - הבנק). כן נקבע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ערעור המערערים מכוון כנגד קביעה אחרונה זו בלבד, שכן לטענת המערערים שגה בית משפט קמא כשלא פסק לטובתם שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט.

עיקרי העובדות וההליכים

כפי שעולה מעיקרי הטיעון שהגישו הצדדים בערעור, עובדות המקרה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. בשנת 1993 המערערים, אנשים קשי יום, רכשו מהמשיבה יחידות דיור המכונות "אשקוביות" בישוב קדומים בשומרון. בהתאם להנחיות המשיבה, לצורך רכישת יחידות הדיור לקחו המערערים הלוואה מבנק עידוד. דובר בהלוואה בתנאים אטרקטיביים, שהוענקה למערערים בריבית שנתית של 1% עם הצמדה למדד המחירים לצרכן, ושאותה התחייבו המערערים להחזיר בתשלומים חודשיים שיתפרשו לתקופה של חמש שנים.

לקראת סוף שנת 1996 עברה האחריות לגביית החזרי ההלוואה מהבנק למשיבה. כפי שיפורט להלן, אין חולק כי במסגרת זו גבתה המשיבה מהמערערים כספים ביתר, בסכומים המגיעים כדי עשרות אלפי שקלים. משנתעורר חששם של המערערים כי המשיבה גובה מהם כספים ביתר, פנו המערערים למשיבה בשנת  2002, וביקשו כי המשיבה תבדוק את יתרת חובם כלפיה. המשיבה השיבה למערערים כי יתרת החוב כפי שנמסרה להם על ידה בעבר היא נכונה, קרי, כי לא בוצעה גביית יתר. נוכח תשובה זו, נאלצו המערערים, חרף מצבם הכלכלי הקשה, לפנות לרואה חשבון מטעמם על מנת שיבחן את העניין. רואה החשבון שנשכר על ידי המערערים קבע כי אכן בוצעה גביית יתר על ידי המשיבה. בעקבות זאת פנו המערערים פעם נוספת למשיבה, באמצעות רואה החשבון, וזו הודתה בפני המערערים כי אכן נעשתה גביית יתר. עם זאת, המשיבה לא הפסיקה את גביית היתר (שבוצעה באמצעות הוראת קבע), ופנייה של בא-כוח המערערים למשיבה בעניין זה מחודש מרץ 2003 לא נענתה על ידי המשיבה. משלא נתקבלה תשובה לפנייה האמורה, שלח בא-כוח המערערים מכתב תזכורת למשיבה בחודש אפריל 2003. הפעם הגיבה המשיבה למכתב, בחודש מאי 2003, בציינה כי בנק הדואר, באמצעותו מתבצעת הגבייה, טוען כי אין באפשרותו לחשב מהי יתרת התשלום שעל המערערים לשלם עבור החזרת ההלוואה, וכי אם לא תהיה ברירה אחרת, המשיבה תבצע את החישוב בעצמה. ואולם, גם לאחר מכתב זה לא טיפלה המשיבה בעניין, והמשיכה לגבות מהמערערים כספים ביתר.

משנמנעה המשיבה מלהסדיר את גביית היתר במשך למעלה משנה נוספת, נאלצו המערערים להגיש תביעה לבית המשפט לקבלת חשבונות (ת.א 7080/04). רק לאחר הגשת התביעה הועברו למערערים המסמכים הנחוצים לצורך חישוב יתרת החוב בגין ההלוואה, והמשיבה התחייבה כי תפסיק את גביית היתר ותשיב למערערים את הכספים שנגבו ביתר (ר' מכתבו של בא-כוח המשיבה מיום 17.8.04). לאור התחייבות זו מחקו המערערים את התביעה. ואולם, חרף התחייבותה לעשות כן, גם בשלב זה לא הפסיקה המשיבה את גביית היתר ולא השיבה למערערים את הכספים שנגבו ביתר. המערערים מצדם, משנוכחו שכך הדבר, הפסיקו להעביר למשיבה כספים לפירעון ההלוואה, ופנו לבית משפט קמא בתביעה מושא הערעור הנוכחי. במהלך בירור התביעה הגישה המשיבה לבית המשפט תחשיב של רואה חשבון מטעמה לעניין גביית היתר ושל יתרת התשלום שעל המערערים לשלם בגין ההלוואה. תחשיב זה נבחן על ידי רואה חשבון מטעם המערערים, שמצא כי הוא אינו מדויק. בעקבות זאת הוגש תחשיב מתוקן מטעם המשיבה, שאף הוא נבדק על ידי רואה חשבון מטעם המערערים. לא למותר לציין, כי גם לאחר שהובהר במהלך בירור התביעה מהו הסכום שעל המשיבה להשיב למערערים בגין גביית היתר, המשיבה לא העבירה למערערים את הסכום האמור, אלא ביקשה לקזזו מיתרת ההלוואה, קרי להשיב למערערים את הסכומים שנגבו ביתר על דרך של העמדת ההלוואה לפירעון מידי. המערערים התנגדו, מטבע הדברים, לפיתרון זה. עמדת המערערים הייתה כי העובדה שהמשיבה ביצעה גביית יתר אינה מהווה טעם להעמדת ההלוואה, שניתנה כאמור בתנאים אטרקטיביים, לפירעון מיידי. בסופו של דבר, נוכח העובדה כי בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם ביצועה של גביית היתר על ידי המשיבה או לעניין שיעורה, וכל שנותר הוא לקבוע את המנגנון להשבת הכספים שנגבו ביתר למערערים ולגביית יתרת הכספים עבור החזר ההלוואה, הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט. במסגרת טיעוניהם עובר למתן פסק הדין טענו המערערים כי יש לחייב את המשיבה בשכר טרחת עורך דין, בהוצאות המשפט שנגרמו להם ובכלל זה בעלות שירותי רואה החשבון להם נזקקו, ובפיצויים עונשיים בגין התנהלותה חסרת תום הלב. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי על המשיבה להשיב למערערים את הכספים שגבתה ביתר. כן נקבע כי המערערים ישלמו למשיבה, בשלושה תשלומים חודשיים, את הסכומים שלא שולמו לה בהתאם להסכם ההלוואה מאז שהפסיקו המערערים את התשלומים, וכי הסכומים שיוותרו לאחר מכן לפירעון ההלוואה ישולמו בהוראת קבע חודשית, בהתאם להסכם ההלוואה המקורי (קרי, נדחתה גישת המשיבה לעניין העמדת ההלוואה לפירעון מיידי). עם זאת, בית משפט קמא קבע כי "בנסיבות העניין" כל צד ישא בהוצאותיו. הערעור הנוכחי מכוון, כאמור, כנגד קביעה אחרונה זו בלבד.

עיקרי טענות המערערים

לטענת המערערים, התביעה מושא הערעור הנוכחי, והתביעה לקבלת חשבונות, הוגשו אך ורק נוכח התנהלות המשיבה, אשר למרות שלא חלקה על כך שגבתה מהם כספים ביתר, נמנעה מלהשיב להם כספים אלו ואף המשיכה את גביית היתר. לטענתם, בנסיבות אלו, למרות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסקי דין הניתנים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ואינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות, אין להותירם בחיסרון כיס בגין הגשת התביעה, ויש לפסוק לטובתם הוצאות, ובכלל זה את ההוצאות שהוציאו בגין שכירת שירותי רואה חשבון. המערערים מבקשים כי יפסק לטובתם סכום בשיעור של 4,000 דולר ארה"ב בגין שכר טרחת עורך דין בתביעה לקבלת חשבונות; שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום של 75,873 ש"ח שנפסק כי על המשיבה להשיב להם; שכר רואה חשבון כולל מע"מ בסך של 34,465 ש"ח; וסכום של 1,694 ש"ח ששילם מערער 2 עבור הפקת תדפיסי בנק.

עיקרי טענות המשיבה

לטענת המשיבה, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסקי דין הניתנים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, או בפסיקת הוצאות. היא מוסיפה כי בנסיבות העניין הנוכחי אף אין כל הצדקה לעשות כן. הטעם לכך הוא שהגשת התביעה מושא הערעור הייתה מיותרת, שכן היא הודתה בגביית היתר והתחייבה להשיב למערערים את הכספים שנגבו ביתר עוד לפני הגשת התביעה. זאת ועוד, לעמדת המשיבה גם השימוש שעשו המערערים בשירותיו של רואה חשבון היה מיותר, שכן רואה חשבון מטעמה ביצע את כל החישובים הדרושים. אשר לסכום ההוצאות, לטענת המשיבה הסכום שמבקשים המערערים הוא סכום "מנופח", שכולל שעות עבודה רבות של רואה חשבון, בתעריף מופרז, העולה על זה הממשלתי, מקום בו לא נדרש יותר מעריכת חישוב אריתמטי פשוט. עוד טוענת המשיבה כי אין לפסוק לטובת המערערים הוצאות משפט בגין התביעה למתן חשבונות, בה ניתן פסק דין זה מכבר, עליו לא ערערו המערערים.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הרלוונטי, הגענו למסקנה כי על המשיבה לשאת בהוצאות המשפט של המערערים בגין ההליך שהתנהל בבית משפט קמא, וכי לפיכך  דין הערעור להתקבל, וזאת חרף העובדה כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן על דרך הפשרה.

מהשתלשלות העניינים כפי שהובאה לעיל (ושאין עליה חולק), עולה באופן ברור כי תביעתם של המערערים הייתה מוצדקת, וכי התנהלות המשיבה היא שהביאה לצורך בהגשת התביעה, כמו גם להיזקקות המערערים לשירותיו של רואה חשבון. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה כי המערערים, משנתקבלה תביעתם ונקבע כי על המשיבה להשיב להם את הכספים שגבתה מהם ביתר, הם שישאו בהוצאות שנגרמו להם עקב התנהלות המשיבה, ויוותרו בחסרון כיס.

לעניין זה יש לדחות הן את טענת המשיבה כי הגשת התביעה הייתה מיותרת, והן את טענתה בדבר העדר צורך בשכירת שירותיו של רואה חשבון. כפי שפורט לעיל, המשיבה התכחשה בתחילה לכך שגבתה מהמערערים גביית יתר. רק לאחר ששכרו המערערים את שירותיו של רואה חשבון על מנת שיבחן את העניין הודתה בכך המשיבה. מכאן שלא ניתן לומר כי המערערים לא נזקקו לשירותיו של רואה חשבון עובר להגשת התובענה. זאת ועוד, גם לאחר שהודתה המשיבה כי מדובר בגביית יתר, היא לא חדלה מגביית היתר, לא השיבה למערערים את הכספים שנגבו ביתר, ולא אפשרה להם לעיין במסמכים הדרושים לצורך עריכת תחשיב של יתרת ההלוואה. המשיבה אפשרה את העיון במסמכים האמורים, והתחייבה להשיב למערערים את הכספים שנגבו ביתר ולהפסיק את גביית היתר, רק לאחר שהגישו המערערים תביעה לקבלת חשבונות, על ההוצאות הכרוכות בכך. ואולם, גם לאחר מחיקת תביעה זו לא הופסקה גביית היתר ולא הושבו הכספים שנגבו ביתר למערערים, וזאת במשך למעלה משנה, מה שהביא את המערערים להפסיק לשלם למשיבה את התשלומים עבור החזר ההלוואה ולהגיש את התובענה מושא הערעור הנוכחי. כלומר, גביית היתר הופסקה רק מכיוון שהמערערים חדלו להעביר למשיבה תשלומים עבור החזר ההלוואה, והמשיבה לא השיבה למערערים את הכספים שגבתה מהם ביתר, למרות התחייבותה לעשות כן, עד להגשת התביעה, כך שלא ניתן לומר כי הגשת התביעה הייתה מיותרת. יותר מכך, גם לאחר הגשת התביעה ביקשה המשיבה, למרות שלא חלקה על כך שביצעה גביית יתר, להתנות את השבת הכספים שגבתה ביתר בהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי, ונמנעה מלהשיב למערערים את הכספים האמורים עד לאחר שניתן פסק דין בתובענה. אשר לשימוש שעשו המערערים בשירותיו של רואה חשבון במהלך ניהול התביעה, הרי שנוכח התנהלות המשיבה, צורכם של המערערים לבחון את תחשיב רואה החשבון שהוגש מטעם המשיבה (שנערך רק בעקבות הגשת התביעה) באמצעות רואה חשבון מטעמם הוא ברור ולגיטימי, מה גם שרואה החשבון של המערערים אכן מצא טעות בתחשיב שהגישה המשיבה, דבר שהוביל לתיקון התחשיב.

אשר לטענת המשיבה לפיה בית המשפט אינו נוהג להתערב בפסקי דין הניתנים על דרך הפשרה, אכן, אין חולק כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסקי דין הניתנים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וזאת לא כל שכן מקום בו מדובר בפסק דין שאינו מנומק. הטעם לכך הוא הרצון לעודד את המתדיינים ללכת בדרך הפשרה. עם זאת, אין חולק גם כי הסמכות לעשות כן, "במקרים נדירים ויוצאי דופן המצדיקים התערבות כזאת" נתונה לערכאת הערעור (ר' ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337(1999)). לעמדתנו, בהעדר נסיבות מיוחדות, אכן אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, וזאת מהטעם המצוין לעיל. ואולם, אם יש מקרה שבו מן הראוי לעשות שימוש בסמכותה של ערכאת הערעור לעשות כן, השמורה למקרים "נדירים ויוצאי דופן", הרי שנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו כפי שפורטו לעיל, המקרה הנוכחי הוא דוגמא לכך. כמפורט לעיל, אי פסיקת הוצאות למערערים במקרה הנדון תגרום עוול למערערים ותיתן פרס להתנהגות בלתי ראויה של המשיבה, דבר שאין להשלים עימו, וזאת במיוחד כשמדובר בגוף ציבורי דוגמת ההסתדרות הציונית.

לא התעלמנו גם מכך שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הערכאה הדיונית בנוגע להוצאות משפט. ואולם, גם בעניין זה סמכות ערכאת הערעור לעשות כן במקרים יוצאי דופן, דוגמת המקרה שלפנינו, קיימת ואין להתעלם מהכלל לפיו:

"בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשיקול-דעת; אך כלל אחר קיים, כי בהעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי-פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין, כי לא ייגרם לו חסרון כיס, והוא יבוא על הוצאותיו." (ר' ע"א 308/85 שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד מא(1), 742, 747 (1987)).

אשר לשיעור ההוצאות, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לעניין זה, ובשים לב להתנהלות המשיבה, כפי שפורטה לעיל, החלטנו לפסוק למערערים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין ההתדיינות בבית משפט קמא בסכום כולל של 50,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין ערעור זה בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

סוף דבר

הערעור מתקבל במובן זה שהמשיבה תשלם למערערים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין ההתדיינות בבית משפט קמא בסכום של 50,000 ש"ח, וכן סכום של 15,000 ש"ח בגין הוצאות ושכר טרחת דין בערעור.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.

ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ח (30 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.